בלוח השנה הנוצרי מצטופפים בכל משבצת, כמו מלאכים על חודה של מחט, 10-20 מקדושי הוותיקן, לרוב מי שהתייסרו ונפחו נשמתם על קידוש שמו של משיחם. למשל, סילבסטר של סוף השנה. 8 בנובמבר הוא בין השאר יומו של קסטוריוס, פטרון הפסלים והסתתים.
כך אצלם, אבל בלוח חשודי הצמרת הפוליטית בישראל, 8 בנובמבר הוא יומה של הקדושה דניאלה מקפריסין. ביום זה, לפני שבע שנים, ביצעה אותה רואת חשבון במשרד עורכי-דין, דניאלה מורצי, וידוא הריגה בתיקו הפלילי הכבד של ח"כ אביגדור ליברמן. מורצי נועדה לשמש עדת מפתח נגד ליברמן. גרסתה איימה להפליל אותו. כשהיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין התמהמה בהחלטה סופית אם להעמיד את ליברמן לדין, לאחר החלטת ביניים לעשות זאת בכפוף לשימוע, מסמוס וחרטה, והתעקש לקבוע ביקור חוזר אצל סנטה דניאלה, בהק לעיניה אור גדול ושוב לא הייתה כה נחרצת, כה זוכרת. עובדות הפכו לסברות, ראיות להתרשמויות, נכונות לאי-רצון. בלי דניאלה, הדהים וינשטיין את פרקליט המדינה משה לדור וראש אגף החקירות והמודיעין יואב סגלוביץ', אין תיק.
כך מגן על עצמו הגוף מטראומה, קודמת או עתידית. אמנזיה הישרדותית. ומאז, מתפללים חרישית חשודים וסניגורים, מי ייתננו עד כדניאלה, עמוד-תווך בפיגומי התביעה, הניתן לשחיקה ולמיטוט עם הזמן והלחצים, בתהליך שיהפוך טיוטת כתב אישום לצקצוק מתחסד של נזיפה שתעוף לפח; ואם לא יינתנו דניאלה פילבר או ניר מורצי, ניתן בעצמנו, שנאמר - נתניהו.
הליך משפטי שואף כביכול לרדת לחקר האמת, אך זאת אשליה, מפני שהאמת על אירועי העבר אינה מוקפאת במעבדה כמו בחקירה מדעית. היא נזילה, מתפתחת, מתמסרת לעיצוב מחדש. אפשר ללוש אותה, להתיך, לפורר. כך במיוחד כשבחדר החקירות בואכה ספסל הנאשמים יושב בעל שררה; ואם זה ראש ממשלה מכהן, חדר החקירות נאלץ לבוא אליו, בתנאיו.
בנימין נתניהו הוא מתוקף תפקידו האדם החזק ביותר במדינה, זה עשור. מתוקף אופיו, שהתגבש בילדותו בבית קר, קשוח וקפדני, הוא אדם טוטאלי. ברצותו משהו, כגון כפיית גרסתו על המציאות, לא ירפה. יבקש, יתעקש, יעקוף, יתקוף. לא אחת נענו להפצרותיו רק מפני שלו זה היה חשוב מאד ולזולת לא. אלה הישגים נקודתיים, קצרי-טווח. מאחר שאינו יודע גבולות ומעצורים, הטוטאליות של נתניהו מסכנת אותו בהתנגשות חזיתית שסופה טוטאל לוס.
זה 22 שנה, יש בתיקי נתניהו תמיד עדים מרכזיים, בין עדי מדינה כמו המוביל אבנר עמדי ובין סתם עדי מפתח, כמו עו"ד דן אבי יצחק בפרשת בראון-חברון. אבי יצחק נשמע תחילה כממסמר את נתניהו, אך חידד את עדותו, באופן ששתל בעליל סיכוי לזיכוי, להבחנה בין מעשה שהיה לבין מצבו התודעתי של ראש ממשלה שאולי לא קלט את המשמעות.
העד נשאר עד
לא כך עמדי, ולימים ארי הרו, שלמה פילבר וניר חפץ. אלה נחשדו בעבירות שונות. הם עשו את חשבונם, מה כדאי להם יותר, האמנם ליפול על חרבם, על חורבתם, בעד נתניהו, התובע נאמנות אישית אך מקמץ בהענקתה. שאלה של מחיר, והתשובה אינה פשוטה כלל כשבצד השני נמצא ראש ממשלה המטיל מורא על המערכת כולה, ימצא דרכים להיפרע מהעריקים שהצילו את נפשם ולבסוף יחמוק מהדין בעוד הם מוכתמים.
לא מדובר בטלטול שותף לתכנון פיגוע, כדי שיוביל את השב"כ (אמיר אוחנה עבד שם אי-פעם) אל הפצצה המתקתקת. אם החשוד שהיה לעד מדינה יספק רק סחורה באושה, שקרנית ומקלקלת תיקים, יופר החוזה והוא יחזור למעמדו הטרומי כחשוד ובעוד רגע נאשם, עיין ערך מיקי גנור בתיק 3000. לא כדי להירשם בספר הזהב של קק"ל פתח חפץ את סגור פיו.
נתניהו, הסולד מהאלקטרוניקה העלולה להסגיר אותו לאויביו המצותתים לו ולכן משתמש בבלדרים אנושיים, לא נערך לחלופה המבהילה, שבמקום לירות בשליח יחקרו אותו. זה, להבדיל, מה שהרג את אוסמה בין לאדן ואבו בכר אל-בגדדי. בשיחותיו עם נוני מוזס הצטייד במופגן בעד, הרו. העד נשאר עד, אבל חוד העדות - כגיבוי להקלטות - מופנה כלפי מעסיקו.
לא האזרח נתניהו הוא שאינו בוחל באמצעים כדי לחמוק מאימת הכלא, מה שאפשר היה להבין כטבעי ואנושי. ראש הממשלה הוא הנוהג כך, ומערבב כדרכו בין הפרטי והממלכתי. השחיתות, שהביאה אותו לאן שהביאה, אופפת גם את מאבקו להימנע מתשלום עליה.
עוזריו, החשודים בהטרדת פילבר, טענו להצדקתם שפעלו במסגרת מערכת הבחירות של ספטמבר. קו הפוך לחלוטין מזה שננקט בפי נתניהו לפני בחירות אפריל, כשהערים על אביחי מנדלבליט וחילץ ממנו עיכוב במסירת חומרי החקירה, פן יתפרסמו וישפיעו על הבוחרים - שיקול פסול ומקומם שאינו צריך להדריך את ראש התביעה הכללית.
בצירוף מקרים מרהיב, כשהטרדת פילבר סירבה לרדת מהכותרות, צץ להסיח ממנה את הדעת סיפור תחבולת חפץ. כמו בכל שבוע, בכל אירוע, בכל שימוע, צהלה מקהלת נתניהו, "התיק קרס". תיק 4000 הוא כנראה החומר העמיד ביותר בטבע. קורס וקורס ועודנו הורס. רק הג'וק שורד כמותו. תיק שהוא תיקן.
בנחישות ולא ברגישות
לא היה שם, בצומת נירים, חפץ עם החוקר רב-פקד ניר שוורץ, חיזור אבירי. השוטרים פעלו בנחישות יותר מאשר ברגישות. כאשר סגלוביץ' חקר את החשדות נגד הנשיא משה קצב, היה עליו ללכת בעקבות קצה-חוט מאחת המתלוננות אל גילה קצב, קורבן של מעללי בעלה ולא חשודה בשותפות בעבירותיו. הוא חסך ממנה זימון לתחנת משטרה, ואף שסירב לפגוש אותה לחקירה במשכן הנשיא או בביתה בקריית מלאכי, הקל עליה ונועד איתה בביתם של סגניתו ובעלה - תנ"צ ורדה וניצב ניסו שחם.
לאורך פרשת קצב היה סגלוביץ' ראש היחידה הארצית לחקירות כלכליות, סגן ראש אגף החקירות והמודיעין, המפקד-המייסד של להב 433 וראש אח"ם; תת-ניצב ובהמשך ניצב. אלה עמדות בכירות מאוד בשרשרת הפיקוד של החקירות, היורדת מהיועמ"ש ופרקליט המדינה (ועוקפת באדיבות, באיתות כנדרש, את המפכ"ל).
מכאן שחוקר כמו רפ"ק שוורץ נמצא שמונה דרגים למטה, בבואו לחקור את חפץ בתיק 4000. מעליו היועמ"ש, פ.מ. (כקיצורו במערכת), ראש אח"ם (מני יצחקי/גדי סיסו), מפקד להב (רוני ריטמן/יגאל בן שלום), ראש יאל"כ (אלי אסייג), ראש זרוע החקירות ביאל"כ (יואב תלם; עכשיו ראש יאח"ה), ראש מפלג עבירות המקרקעין וצוות החקירה (יורם נעמן), ורק אז שוורץ.
היועץ מנדלבליט התיימר והתייהר לשלוט בכל פרט. זאת הייתה עילה להשהיית החלטות יותר מאשר תמונת מצב של שליטה בחומר. חקירות עדינות, ואיזו חקירת ראש הממשלה אינה כזאת, משוועות להשגחה עליונה ולבקרה הדוקה. הן נעדרו כאן, במידה מספקת, בגלל ניסיון, סגנון וירידה כללית ברמת המשטרה והפרקליטות (ושירות המדינה בכללו). יחידות החקירה הארציות ספגו סידרת מהלומות בשנים האחרונות. לתייג תחת מנשה ארביב, אפרים ברכה, רוני ריטמן, גיא ניר, ערן מלכה. פיקוד המשטרה דחק החוצה חוקרים בכירים (אבי נוימן, גדי אשד ועוד). אחרים, ערן קמין וחוקרו של נתניהו ביאח"ה כורש בר-נור, נעלבו מהעדפת בן-שלום על פניהם וזזו הצידה, למכללות הביטחון והמשטרה. תופעה מוכרת בכל ארגון מקצועי, עוד לפני כישלונו של השר גלעד ארדן במינוי צ'יקו אדרי למפכ"ל; מה לזה ולאגדות המזימות המשטרתיות.
המצב הפוך מהמצג עד כדי קוטביות. ביחסי-הכוחות בין חשוד כנתניהו לבין חוקריו היתרון המובנה אצלו. הם יכולים לקזז אותו רק אם ישכילו לפענח את סיפור המעשה ולגבות אותו בראיות ובעדויות. "היו לנו די ראיות חפציות", אמר השבוע קצין שאינו משתעשע במלים, "גם בלי חפץ".
מגוחך להציג את העניין, שאודותיו נזעקו שוורץ וסגן-ניצב נעמן להחתים שופט על צו איסור פרסום, כמהדורה מעודכנת של פרשת עיזאת נאפסו, הקצין הצ'רקסי שעליו איימו חוקרי השב"כ בחשיפה מביכה בקהילתו של קשר מיני. זו הייתה איוולת, אולי גרימת עוול, לא רשעות.
לכאורה, ובניגוד לטענתם של תומכי נתניהו, הייתה הצדקה לאותו זימון לעדות שעורר השבוע את ההתרגשות. באותו שלב, כשחפץ היה חשוד ולא עד מדינה, לא היה פסול בבדיקת כל המחשבים (במקרה זה, מחשב נישא) שנמצאו ברשות מקורביו ולכן אולי גם בשימושו. הקלטות נתניהו-מוזס הרי נחשפו באקראי במחשבו של הרו בעקבות חקירה אחרת נגדו.
עם כל אי-הנעימות הנלווית לשאלות, יש גם רקע סביר לבירור מהות הקשר בין הדמות שבמרכז עדות זו לבין חפץ. זה עניין שיכול להקרין על כשרותה של אותה דמות על דוכן העדים. לצורך הדוגמה, בן זוג מנוע מלהעיד (בבית המשפט, לא במשטרה) נגד רעייתו או הידועה בציבור שלו, אבל בעולם של 2017 וצפונה, לא תמיד המעמד האישי והמצב הזוגי ברורים. מתחת לפני השטח מתנהלים בישראל, כבמדינות רבות במערב, חיים תוססים ולעתים עשירים, הרחק מהעין הבלתי-מזויינת.
ודאי שחפץ לא רצה שהיבטים מסוימים בחייו ייחשפו לעין כל. לכן טענתו העיקרית אינה נגד התחבולה המשטרתית, במלחמה כמו במלחמה, אלא כלפי הרשלנות העולה כדי הטעייה בטיפול בתמליל אותה עדות שגבה רפ"ק שוורץ, בדיוק מפני שהמהלך הבא באותה מלחמה יהיה שימוש ההגנה בחומר זה.
ראש של שר משפטים
התמליל הוא חומר חקירה. התביעה מחויבת להעביר אותו להגנה - החוק מאלץ כיום את המשטרה למסור גם חומרי מודיעין שהולבנו לחקירה; יש תיקים הנסגרים משום כך ובלבד שלא ייחשפו שיטות ומקורות. אבל איש לא הפריע למשטרה או לפרקליטות, עם העברת החומרים, לקבל משופט חסיון על התמליל. סוף בהלה מאוחרת לצו איסור פרסום במחשבה תחילה על חסיון. יתכן, כמובן, שגם זה לא היה עוצר את אוחנה. אם פעם, בגולה, היה שבח עילאי, "יש לו ראש של מיניסטר", היפוכו היום בגנאי, "יש לו ראש של שר משפטים".
לרשות נתניהו עומדת הזרוע התקשורתית של הבלוק הפוליטי ימין-דתיים-חרדים. לפי הגדרתם המדעית של נתניהו ותלמידו אבי גבאי (פוליטיקאי קדום, פעל לפני הספירה של הבחירות הראשונות) בדבר השמאלנים ששכחו מה זה להיות יהודים, שופרותיו של נתניהו בערוצי הטלוויזיה, ברשתות החברתיות וביומונו הם אנשי המחתרת היהודית בתקשורת. מחתרת גלויה, שחבריה עשויים מעור אחד, מכיפה אחת (למעט אחד-שניים ב"ישראל היום"). מעולם לא סגדו דתיים כה רבים לחילוני כה מובהק.
"אתם רצים אחרי המדליף, תפסיקו לרדוף אחרי מדליפים", קרא נתניהו בכנסת, בקיץ 1995, לאחר שמסר פומבית לסוריה ולעולם כולו את המסמך הסודי של קצין המטכ"ל צבי שטאובר. השבוע, בעודו מתחפש לדורש חקירה לגילוי מדליפים, נפל עליו מהשמיים גשם של הדלפות האמורות לסייע לו. על מקרה דומה אמר פעם שוטר ותיק שהעיד במשפט מתוקשר, "עדיין לא נמצא התנין שיודה שהדמעות האלה הן שלו".
במלחמה על הבית, על השלטון, לשיטתם על ארץ-ישראל, על ההתנחלויות, אין למחתרת היהודית זמן לזוטות. הרשעת שרה נתניהו בפלילים - בהודאתה - בל תוזכר וכמותה גם עדות חפץ בתיק המעונות כי חש מאוים בלשכת נתניהו, רמז לחששו מפני נתן אשל, חביב המחתרת. חבריה אדישים לדיווחיו המזעזעים של חפץ על מעורבות שרה ויאיר בענייני מדיניות וביטחון. להגנת חפץ הם נזעקים, בהתנדבות, רק מפני המשטרה הזדונית.
נתניהו פועל לכל רוחב החזית ולכל אורך הציר. שוטרים, תובעים, עדים, כולם יעדים מבוקשים במסע הציד - מונח שהזוג נתניהו הכניס למחזור, יחד עם חוקרים תומכי מפא"י, עוד כשנחשד בפרשת עמדי. הוא לא המציא את התכסיס - אריה דרעי ניסה לסלק את ניצב-משנה מאיר גלבוע ולמנות לעצמו חוקר נוח יותר; עופר נמרודי ריגל בתוך היאחב"ל "וכמעט פירק את היחידה", לדברי מפקדה משה מזרחי - אבל שייכלל והעצים אותו. נתניהו הוא דרעי טורבו.
מינוי התובע במשפט נתניהו יכול להשפיע על התוצאה; לכן הוא תוקף את ליאת בן-ארי, שהצטיינה נגד אהוד אולמרט במשפט הולילנד. רצויה לו תובעת רפה יותר, כמו מיכל סיבל דראל, ששמטה תיק בטוח - השגריר זאב בן אריה - נגד ליברמן. בן ארי, בן אריה? נתניהו בעד ה"א אי-הידיעה. אין לומר שבשלב הבא יגיע תורם של השופטים, מפני שהוא כבר הגיע בתקופת הברית בין איילת שקד ואפי נווה. יש לכך חשיבות בהתרעה, הרתעה והכרעה. כפי שהסביר וינשטיין כשסגר את תיק ליברמן, על התובע לשקול איך יפעלו השופטים המסוימים הצפויים לדון בתביעה. מכאן שבית המשפט העליון חשוב כתמיד, אך לראשי ממשלה גורלית ההשפעה על מינוי נשיא המחוזי בירושלים, שהחוק מעמיד בראש ההרכב במשפט רה"מ. עוד הרבה לפני ששלושת השופטים יחליטו אם להרשיע את ראש הממשלה או לזכותו, וגם זיכוי מחמת הספק לזיכוי ייחשב, תהיה לזהותם המשוערת בראשותו הוודאית של הנשיא תרומה מצננת לאומדן הסתברויות ההרשעה במוחו של היועץ המשפטי. די ב-51%, אך היועץ עשוי לספור רק עד 49.
לא גול ואף לא פנדל
נתניהו נהנה מתובע כללי רך במיוחד. במקום לצאת למלחמת בזק, למנדלבליט, היועץ מחליף מהלומות מילוליות עם נתניהו ואוחנה ועדיין משהה את חקירת נתניהו בפרשת מניותיו בעסקי דודו (והצהרות ההון שלו, המשוועות לבדיקה) ואת תביעת 120 אלפי השקלים מרעייתו.
אבל מה, בסופו של דבר, מרוויח נתניהו מההתקפות הפרועות על מערכת החוק? הוא מאמין שמנדלבליט, בן ארי ושי ניצן יכולים עכשיו להתקפל ולשנות פסיק - לא רבבות שקלים בשמפניה ובסיגריות, אלא סעיף אישום - בכתב החשדות? הוא, במצבם, היה נסוג?
זאת הטוטאליות שהורסת אותו, בשליטה בתקשורת ובצריכת טובות הנאה ובניגוד עניינים העולה עד כדי הפרת אמונים. בולמוס ההסתערות על עדי המדינה, בתקווה שתתגלגל בהם רוח הקודש של דניאלה מורצי, מוכרח לעורר כוח נגדי.
לאנשי ציבור הנקלעים למצוקת נתניהו יש ברירה: שיטת דרעי-אולמרט-קצב, ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, או שיטת צחי הנגבי, השלמה מאופקת ומכובדת. ידוע היכן ישבו דרעי, אולמרט וקצב. איזה שד דוחף את נתניהו לנהוג כמותם, כשהתוצאה אינה יכולה להיות שונה, לפסיכולוגית הנשואה לו בשלישית פתרונים.
חסידי נתניהו הריעו לשמע הזוטה של חקירת חפץ כאילו אלילם הבקיע שער ניצחון והשופט שרק לסיום המשחק. איך הוא אוהב לומר? מה פתאום. לא גול ואף לא פנדל. לכל היותר, בעיטת קרן.
2019-11-08 13:51:00Z
https://news.google.com/__i/rss/rd/articles/CBMiJWh0dHBzOi8vbmV3cy53YWxsYS5jby5pbC9pdGVtLzMzMjIyMTHSAQA?oc=5
No comments:
Post a Comment